שמנה- מאידאל יופי למילת גנאי, חלק ב'

שלום,שלום! לפני שאני ממשיכה לגלגל את קורותיה של האישה השמנה בראי ההיסטוריה, כמה עדכונים על המתרחש בהווה:
הגעתי למסקנה המצערת (כמו רבים מהקולגות האומנותיים שלי) שאני לא טובה בשיווק, ומעבר לזה- לא אוהבת לשווק. יש אנשים שנדלקות להם העיניים באושר צרוף כשהם נתקלים במודעת דרושים שכותרתה היא: "תותחי מכירות??? מקומכם איתנו!!!" .אני מאידך גיסא מקבלת מיגרנה רק מריבוי סימני הפיסוק, עוד לפני שכף רגלי דרכה במקדש המכירות האמור.
כך שמכירת החולצות שלי מתקדמת יחסית בעצלתיים, והחלטתי שאני בסדר עם זה. מה לעשות ואשת שיווק אני כבר לא אהיה בגלגול הזה (ואם ישרוד משהו מהאופי שלי גם לגלגולים הבאים אז אשת שיווק יורד בשבילי מהפרק לנצח נצחים).
מה שכן- בתום כתיבת הפוסט הזה, אני אעלה פעם נוספת ,בעמוד הפייסבוק  שלי , את החולצות שיצרתי, ואודה לכן מקרב קרבו של ליבי, אם תוכלו לשתף אותו דרך עמוד הפייסבוק שלכן ובא לציון גואל.
תבינו- בא לי לייצר עבורכן עוד ועוד פריטי לבוש מחמיאים ולהביא את האישה השמנה ממקום המסתור שלה לקדמת הבמה, להכרה וכבוד עצמי וסביבתי, אלא שהמשוואה היא פשוטה- אין כסף=אין בגדים. ובכדי שיהיה לי כסף לבגדים נוספים אני צריכה למכור את אלו שברשותי. קאפיש מוצ'אצ'וס? :-)

בפוסט הקודם בחנתי את שורשי הייצוג הנשי - בתקופה הפגאנית ובימי הרנסאנס. למדנו שאישה אטרקטיבית ומושכת הייתה בהכרח אישה מלאה. אם כן, מה אירע בשנים הבאות ואיך קרה שהאישה האידאלית הלכה והצטמקה עד לכדי רגליי גפרורים ואין-שדיים?
מאז ומעולם הייתה האישה נתונה תחת שליטה. גם בימי הפוריות הפגאנית המשגשגת, אישה לא הייתה אדון לעצמה- היא נמכרה תמורת רכוש, כחפץ לכל דבר ועניין והיה עליה להביא נדוניה מהבית.
האבא והבעל העתידי(או בא כוחו) היו סוגרים ביניהם את העסקה ורק אח"כ הולכים לבשר עליה לאישה-כלה.
מקרה מפורסם לדוג', הוא הסיפור התנכ"י על מציאת כלתו של יצחק, בנו של אברהם אבינו.
אליעזר ,עבדו של אברהם, יצא לתור אחר רעיה מתאימה ליצחק, הבחין ברבקה החיננית שואבת מים ומיד רץ לאביה, בתואל, בכדי לסגור עליה דיל.
בחלקים מסוימים על פני כדור הארץ ,כגון סעודיה, הודו ואיראן, מתנהלים פני הדברים באופן זהה עד ימינו אנו.
בעולם המערבי שכחו נישואי התועלת הכפויים בעיקר עקב המהפכה התעשייתית, שהביאה לשינויים מרחיקי לכת במבנה המסורתי של החברה כולה.
המהפכה התעשייתית ,שהתחילה באנגליה והתפשטה לאחר מכן ליתר מדינות אירופה וארצות הברית ,התחוללה מאמצע המאה ה-18 עד למחצית המאה ה-19 והצמיחה מבנה חברתי חדש שבו שני מעמדות המאפיינים חברה תעשייתית:
1) מעמד הבורגנים> בני מעמד הביניים המתגוררים בעיר
2) מעמד הפועלים> העובדים במפעלי התעשייה בניהולם של הבורגנים

שינוי התחולל בהתנהלות הנשית המסורתית בקרב המעמדות החדשים שנוצרו:
1) הנשים הבורגניות- נמצאו בבית, והיו אחראיות על ניהול משק הבית ,גידול הילדים וחינוכם. זאת בכדי לאפשר לבעליהן להתמסר לניהול העסקים. אולם כשהתעשרה המשפחה הבורגנית החלה האישה להעסיק משרתים וזמן פנוי עמד לרשותה. פנאי זה אפשר לה לפתח חיי חברה, לפגוש בנשים אחרות ולשוחח עמן.
2) נשות הפועלים- עקב העובדה שבעליהן סבלו מתנאים דרקוניים במקומות העבודה שלהם (עדיין לא נקבעו תנאים סוציאליים המיטיבים עם הפועלים, ולא קמו וועדי עובדים), נאלצו נשות הפועלים לצאת לעבוד, בכדי לסייע בפרנסת המשפחה.

השילוב של שני הגורמים- נשים משוחחות עם נשים+ נשים יוצאות לעזור בכלכלת הבית, היווה קרקע פורייה למהפכה הפמיניסטית-ליברלית.
שורשי המפכה ממוקמים פחות או יותר באמצע המאה ה-19, ובין האידאלים שקידמה היו ההגנה על גופן ורכושן של נשים ותפיסת האישה כיצור רציונלי בעל זכות להגדרה ומימוש עצמי.
השעבוד הנשי, גלגל הקסמים בו שבויה האישה, הלך ואיבד את שליטתו בה ונדמה היה שעוד מעט קט היא תבקיע לה שביל בריחה. אולם השעבוד העלה פתרון גאוני שנבע דווקא מעצם השינוי שהתהווה בשטח:
הבית, מקדש המעמד הבורגני- הפך בקמפיין מחושב וארוך טווח- לבית סוהר לנשים.
בעוד הגבר הוכיח את עצמו בעולם העסקים ועבודת הכפיים, צמח וצבר עוד ועוד רכוש; האישה ,תחת שבט השעבוד הנשי,  נדרשה לצחצח ולמרק את ביתה עוד ועוד ,בחוסר תוחלת, כשם שהורו לה קמפיינים פרסומיים שניבטו אליה מכל מקום והפכו לדעה רווחת. 
זוכרים את הטענה שהון ושלטון מכתיבים את אידאל היופי?
הקמפיינים גרסו שעבודתה של עקרת הבית אף פעם איננה נגמרת- תמיד תהיה פינה מאובקת, תמיד יהיה חלון שדורש צחצוח או מערכת כלי כסף שהשחירה. עקרת בית טובה נחשבה לאישה האידאלית , וזו נמדדה ברמת הניקיון של מעונה ובטיב האוכל שהיא בישלה למשפחה. במילים אחרות- האישה חזרה להיתקע במקום דווקא בצל השינויים הגדולים שחלו סביבה.

נשים בשנות ה20 וה30 של המאה ה-20:

 

ניכרת הצטמקות משמעותית בייצוג החזותי הנשי לעומת הייצוג שרווח 400 שנים קודם לכן ,בימי הרנסאנס

 

עדיין ניכרים סימני נשיות כגון חזה



הן לא היו מוצאות ג'ינס התואם למידותיהן ב'קסטרו' 

אין ספור פרסומים לחומרי ניקוי המיועדים לנשים בלבד. אין ספור מטודות שונות ומשונות לניקיון המושלם לכל פריט וחפץ. אין לאישה זמן פנוי להמשיך במהפכת השחרור הפמיניסטית, היא מנקה:

 

 



הפרדוקס במלוא כיעורו

גם כאן

שימו לב לאישה השמנה ה"מיושנת" וה"לא יעילה" לעומת הבחורה הרזה שהמודעה מבליטה כמוצלחת

 

שנות ה-40 וה-50,מהוות נקודת ציון חשובה בחיסול הדימוי החיובי של הגוף המלא.

מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, כמאה שנים תמימות, נצרכו נשים לנקות ולקרצף בכדי להוכיח את עצמן:
"אן חששה שגרגר אבק אחד בבית...כמוהו כחילול הקודש. היא ניקתה אפילו את המחסן הכללי שמתחת למדרגות...'אני רוצה להרגיש ששורר שם סדר מושלם...מצפוני יציק לי, אם אחשוב שהמחסן הפוך'..." (אן מאבונלי, עמ' 121).
אלא שבשנות ה-40 רגשה על האנושות מלחמת העולם השנייה. גברים נקראו בהמוניהם לחזית והנשים נאלצו לצאת מהיכלי הניקיון שלהן כדי למלא את מקומן של הידיים החסרות במפעלים.
בתום המלחמה ,גילו הנשים כי טוב- נעמה להן השהות מחוץ לבית ותחושת התכלית שיש בעבודה ראויה, והן וסרבו בתוקף לחזור ולגלגל את הרהיטים ממקום למקום בחיפוש נואש אחר גרגרי אבק, בדומה לסיזיפוס האומלל והאבן המתגלגלת שלו.
דרישתן נענתה בהדרגה והן החלו לצאת לעבוד. עדיין ממלאות תפקידים שוליים ביחס לגברים ונתונות למרותם. במודל הגוף הנשי האידאלי עדיין ניכרו סימני נשיות אורגנית - כגון חזה שופע ואגן רחב, אולם הבטן הפוריה והדשנה מימי האלילות הפגאנית והרנסאנס כבר נבלעה בצללי העבר.
ככל שהאישה התקדמה מעמדית בחברה, הלכו והצטמצמו ממדי גופה.
"התוצאות של המהפכה הפמיניסטית, שהביאה לעלייה בסולם הדרגות החברתי, הביאו לכך שבאופן פרדוקסלי נשים נדרשות היום להתכחש למבנה הגוף הטבעי שלהן. נראה שיש משהו במבנה הגוף הנשי שנושא בחובו איום פסיכולוגי על גברים, וכתוצאה מכך, נוצר צורך לצמצם את האישה במרחב", מסבירה ד"ר אביגיל מור ,פסיכולוגית קלינית וראש החוג למגדר במכללה האקדמית "תל חי".

אליזבט טיילור ומרילין מונרו- אלילות מין בשנות ה-50:

 

נעלמה הבטן העגולה, נשארו השדיים והאגן הרחב

 

מידה 44

 

איור 'פין אפ' משנות ה-50

 

מכת המחץ לנשים השמנות הגיעה בשנות ה60 של המאה ה-20, עם המצאת הגלולה למניעת הריון. המסמר האחרון ננעץ בארון. לכאורה לא נותרה לשעבוד הנשים המוכר שום נקודת אחיזה בנתינותיו.
כלכול עצמאי-יש, סקס ללא מעצורים-יש. במה יכבלו עכשיו את ידיה של האישה?? היא איננה זקוקה עוד למשענת כלכלית ולכן אין לה שום צורך בחתונה ובגבר. אין לה שום חשש לשכב עם מי שתאווה, שהרי נגוז הסיכוי שתכנס להיריון.
הלכה למעשה ,האישה כבשה לעצמה אט אט את המשבצת המסורתית של הגבר. המהלך טלטל מאוד את הגברים, אך לא פחות מכך- את הנשים עצמן. האישה התרחקה מהנכס המקורי והבלעדי שלה- וסת, הריון וגידול ילדים (קודם ברחם ואחר כך מחוצה לו) לכיוון  קריירה ושעות עבודה ארוכות במשרד. האישה התקדמה ברוח התקופה המודרנית, כשהיא משאירה מאחור את הגוף הדשן והפורה שסימל מבחינתה את תפקידה המסורתי, אותו היא רצתה לשכוח.

ג'יין בירקין, טוויגי ואודרי הפבורן, הן מודל היופי הנשי בשנות ה-60 וה-70, שלמעשה מכתיבות את הטון עד ימינו אנו. אין להן צורך בשדיים שופעים, בטן משתפכת ואגן רחב. סממני הפוריות המסורתית מהן והלאה. האישה חווה שחרור מהמרכיבים שהפכו אותה לאטרקטיבית בעבר, ולמה שתזדקק להם? היא כבר לא צריכה להראות כפרסומת מהלכת לפוריות, כדי שגבר יחשוק בה ויקנה אותה. היא כבר לא "רחם מהלך", היא ישות עצמאית:

 

היה שלום חזה

אין גרם אחד של שומן

יפה ושדופה

בימי האלילות הפגאנית אף אחד לא היה זורק לעברה מבט

לו חייתה בימי הרנסאנס, היא הייתה בהכרח מדלת העם המצומקת והרעבה

 

אבל...

אל תדאגו למנגנון השעבוד והשליטה באישה. הוא משוכלל ואכזרי ותמיד פוגע במטרה. הפרדוקס הוא שהפגיעה שלו תמיד תכוון לחוטר הטרי ביותר בעץ ההתפתחות הנשית. הרזון הנשי, שבבסיסו סימל שחרור, הפך במהרה לאחד המשעבדים הפנטיים והגרועים ביותר בתקופה המודרנית. אישה שלא תאמה את מודל היופי החדש והתהדרה בחזה גדול, בבטן עגלגלה או באגן רחב ושופע, הייתה אז ועודנה כיום, נתונה ללחצים עצומים מצד החברה ומצד הקמפיינים של החברות המסחריות (היי שוב להון+שילטון) לרדת במשקל.

 

לאט לאט אנו פורשים את היריעה, לא נשאר עוד הרבה. אני חושבת שאתם מתחילים להבין איך הפכה האישה השמנה מאידאל יופי למילת גנאי.

בפוסט הבא אדון במס' גורמים חשובים ומעניינים: האם גברים נמשכים רק לנשים רזות? (כפי שניתן ללמוד מהקמפיינים המסחריים), איך מיוצגות נשים שמנות בסרטים, בפרסומות ובאגדות, ומה ההשלכות לכך?

 

אשמח לתגובות שלכם!!!!

לירון

 

 



 



שמנה- מאידאל יופי למילת גנאי, חלק א'

לא יצא לכן לתהות פעם למה האישה השמנה הפכה למוקצה מחמת מיאוס בתקופה בה אנו חיים?
כלומר, אם מביטים בדימויי הגוף הנשי על ציר הזמן ההיסטורי, ברוב המוחלט של המקרים הנשים המפוסלות/מצוירות היו נשים בריאות בשר ,שלא לומר שמנות עד מאוד.
מה קרה במאה השנים האחרונות? איך דימוי הגוף האידאלי הפך מעגלגל ועסיסי (מרלין מונרו, נערות ה'פין אפ' של תחילת המאה הקודמת)  לשדוף ,מצומק ונטול שדיים (קייט מוס, קארה דלווין) ?
כמובן שעל השאלה הזו כבר נכתבו אינספור ספרים/מאמרים/בלוגים ,והתשובה עליה לא יכולה להתמצות במשפט אחד.
בכדי לספק תשובה מפורטת כראוי יצאתי למסע קטן של מחקר ותגליות במרחבי הרשת הווירטואלית, וחזרתי עם אסופה של אנקדוטות מעניינות למדי שאני ממליצה לקרוא גם אם את אישה רזה, גם אם אתה גבר, ובעיקר אם את אישה שמנה.

תמיד הכי טוב להתחיל מההתחלה. אם כן הבה נטוס אחורה בזמן ,כ15,000 שנים טרום ימינו אנו, לאותו מרחב גאוגרפי שאנו חיים בו כיום, שההיסטוריונים והארכאולוגים נוטים לכנות אותו- המזרח הקרוב.
באותה תקופה שלטה באזור התרבות הנטופית שסגדה לדת הפגאנית (עבודת אלילים). החפץ הדתי המזוהה עמה ביותר היה צלמית. הצלמיות היו פסלונים קטנים בצלם אדם או בעל חיים, והן שימשו את המאמינים במגוון פולחנים.
אחת הצלמיות הפופולריות ביותר במהלך אותה תקופה ,וכן באלפי השנים הבאות אחריה, הייתה צלמית אישה בעלת ירכיים עגולות, בטן תפוחה ושדיים שופעים.
הצלמיות הנשיות על פי רוב מאוד מיניות; גופן עירום, הן ניצבות בגאון או שרועות על מיטה, אברי מינן מודגשים והן אוחזות בשדיהן. הארכאולוגים מייחסים אותן לדמויותיהן של אלות הפריון- קדש ועשתורת, ומעריכים שהן היוו קמעות לפריון וללידה מוצלחת.
מכאן נובע שיש קשר, אליבא דאבותינו הקדמונים,  בין גוף דשן לבין הנשיות ה"אורגינלית"- הבלעדיות הנשית על הריון ,לידה ומחזור. אלו מגולמים בשדיים שופעי חלב, ירכיים רחבות ואגן רחב שמעידים על פוריות ובטן תפוחה שמכילה או תכיל בעתיד עובר מאושר שכל צרכיו מסופקים לו.
באותם ימים רחוקים, לאישה רזה ונטולת שדיים לא היה סיכוי טוב במיוחד למצוא שידוך. היא ככל הנראה נאלצה לפטם עצמה יומם וליל ,תוך שהיא תולה מבטי קנאה בשכנתה השמנה מוצפת המחזרים. רזון התקשר עם חוסר פוריות, בתקופה בה הפוריות ויכולת ההולדה (שהרי המוני נשים נפטרו במהלך ההיריון או הלידה) הייתה הקלף היחידי של האישה, היתרון הבלעדי שלה על הגבר.
נקודה מעניינת- המלכה אסתר, המתוארת כיפה עד כדי כך שכל הנשים בעולם רצו להידמות לה, מוערכת ע"י היסטוריונים המתמחים במרחב ובזמן בהם התרחש סיפור המגילה, כאישה ששקלה בין 120 ל-140 ק"ג. אישה רזה נחשבה אז לחולה או לבלתי אטרקטיבית בעליל.

במאה ה-5 חדל ייצור הצלמיות כמעט לחלוטין, ככל הנראה בעקבות השתלטות הנצרות וזיהוי הצלמיות עם האלילות.
תחת ההנהגה הפטראכלית של הכנסייה, הפכו הנשים מאלילות דשנות מביאות מזל, לאלו שהביאו על ראשם של הגברים את החטא הקדמון. הווסת וה'מיסתורין הנשי' שבעבר הקנו לנשים הילה מיסטית והערצה מצד בני השבט שלהן, נקראו מעתה 'מעשי כשפים' והובילו לציד מכשפות.
אישה פוריה עדיין הייתה מבוקשת כמובן, שהרי לא היה מה לעשות בעניין הבלעדיות הנשית להוליד דור המשך, אלא ש"הדתות הגבריות"(נצרות, איסלם, יהדות)  מצאו דרכים מדרכים שונות לשלוט בה:
ביהדות אישה שמצויה במחזור היא טמאה, באיסלם על האישה לכסות את כל גופה מעין רואה, ובנצרות בכלל קידשו הינזרות מוחלטת ממין.

 

צלמיות מתקופות שונות:

 

 

 

 

 

נדפדף הלאה בדפי ההיסטוריה ונעצור בימי הרנסאנס.



הרנסאנס (לידה מחדש), הייתה תקופה שהחייתה תרבותית, פילוסופית ואומנותית את העת הקלאסית (יוון ורומא העתיקות).

תנועת הרנסאנס התקיימה  פחות או יותר  בשנים שבין המאה ה-14 למאה ה-17.

ציורי הרנסאנס מפורסמים בנשים העגולות והענוגות שמעטרות אותם. לאונרדו דה- וינצ'י, רמברנדט, רובנס, בוטיצ'לי וטיציאן- מהמפורסמים בציירי התקופה ,הקפידו להזמין לסטודיו שלהם רק נשים עבות בשר.
ולמה גם הפעם, כ-17,000 שנים קדימה מנקודת הזמן הקודמת שציינתי, תועדפו הנשים השמנות על פני אלו הרזות?

ניתן להבהיר את העניין בהיבט מקיף שכולל מספר גורמים:
1) אחרי חשכת ימי הביניים בהם התנהלו האנשים בצילה הסגפני של הכנסייה, שראתה כחטא התעסקות בגוף בכלל ואכילה מרובה בפרט ,בא הרנסנס והציב את גוף האדם במרכז. האישה הצטיירה כיצור רך, בעל חמוקיים מלאות, שיער שופע ועור בהיר
2) שימו לב לסיבה הבאה, ולרלוונטיות שלה לימינו אנו-
אחד המאפיינים המרכזיים של הרנסאנס, הינו עליית הפטרונות מצד האפיפיורות והאצולה. לכל צייר או פסל היה בעל אמצעים שהיה מזמין ממנו יצירות וממן את עבודתו (כמו משפחת מדיצ'י,שהייתה אחת ממשפחות האצולה המפורסמות ביותר בשדה הזה).
הבה ניקח צייר לדוגמא- פיטר פול רובנס, אחד האומנים העסוקים ביותר של התקופה.
רובנס זכה מצד פטרוניו לתואר סר, שהפך אותו לחבר באליטה חשובה מאוד, ולימים אף לדיפלומט בשירות הכס הספרדי והאנגלי. ובמקבילה מודרנית בת זמננו- עיתונאי, צלם, ואיש יח"צ שמקורב לבעלי הון ושלטון.
רובנס המקורב לצלחת, החניף לנשות החברה הגבוהה כשצייר רבות מהן.
אחד העיסוקים המרכזיים של נשות האצולה היה אכילה בשפע ,שכן עיסוקים אחרים לא היו מרובים ,ויתרה מזאת- באותה תקופה רק בעלי האמצעים יכלו להרשות לעצמם לקנות ולאכול כמויות גדולות של מזון ואילו דלת העם הלכה והצטמקה ברעב. מתוקף כך- אם רצית שחברותייך האצילות ידעו בדיוק כמה שקי זהב מחזיק בעלך בחדר האוצרות שלו בטירה, הקפדת להאביס את עצמך כמה שניתן. שומן שיקף פוריות כלכלית.

גם כיום אנשי היח"צ למיניהם מפיצים את הבשורה המגיעה מנשות החברה הגבוהה. אלא שכיום ברור שהשמנה היא לא ייחודית לבעלי האמצעים. איך הללו יפגינו עליונות בלעדית?
בהיפוך גמור לימי הרנסאנס בהם אוכל בשפע היה משג ידם של העשירים בלבד, הרי שכיום רזון שדוף ,המצריך הרבה יותר השקעה הן מבחינה כספית והן מבחינת הזמן שתהליך ההרזיה והתחזוק שלו צורך (קל להשמין קשה לרזות) הוא נחלתם של בעלי ההון המשופעים בזמן ובכסף.  

ציורים מתקופת הרנסאנס:

 

 

בבלוג הזה נתתי רקע כללי לייצוגי הגוף הנשי המלא בתקופה הקדומה ובימי הרנסאנס. ניתן לסכם בקצרה את המסקנות עד כה:
1) בימי קדם בכלל ובדת הפגאנית בפרט, ראו באישה שמנה סמל לפוריות ומכאן את היופי הנשי בשיא האידאל שלו (אישה צריכה להיות פוריה כדי להיות "שווה משהו" >>>> אישה פוריה=אישה שמנה >>>> אישה שמנה=אישה נחשקת)
2) הדתות הפטראכליות מדכאות (עד היום) את דימויי הגוף הפורה והשופע ,כאנטיתזה לפגאניות שקדמה להם. הן מגדילות לעשות ואפילו מוקיעות השמנה בריש גלי (זלילה היא אחד משבעת החטאים בנצרות)
3) בימי הרנסאנס השמנה היוותה סמל סטטוס חברתי גבוה
4) הון+שילטון קבעו בימי הרנסאנס וקובעים בימינו אנו את מודל היופי

בבלוג הבא ארחיב את היריעה, ובין השאר בנושאים- איך תרמה ההתקדמות החברתית וצמצום הפערים של האישה למול הגבר לצמצום ההיקפים שלה? האם גברים נמשכים רק לנשים רזות? עד כמה אשמה התקשורת בדחיקת האנשים השמנים לפינה? למה הפכה המילה "שמנה" למילת גנאי?

אשמח לתגובות שלכם!!!
לירון

 

 



 

 

 

לצאת מהקופסא

היי!
בדרך כלל הפינה הזאת מופיעה לקראת הסוף אבל הפעם ממש מדגדג לי בקצות האצבעות להעלות אותה, אז הרי היא לפניכם:

ממש לא וממש כן!!!

 

(מי שעוד לא התוודע ל"ממש לא וממש כן" מוזמן לעיין ברשומות הקודמות ולמצוא בהן את הרגע המרגש בו חנכתי את הפינה וכן את הטיפים המוצלחים לבחורות שרוצות להיראות במיטבן בהתאם למבנה גופן)

 

והיום...... טאדם טאדם... העגולה!!!

 

העגולה ניחנה במבנה גוף מעט מאתגר. אפשר אפילו להגיד שהיא נופלת בין הכיסאות.

 החלק העליון שלה , מהחזה ומעלה, צר ביחס לאזור החזה ומטה, ובגזרת האגן- ישבן רחב שמתקיל כל אפשרות להשחיל עליו פרטי לבוש מסוימים ,לדוגמא זוג מכנסיים- שהעגולה נחפזה לצהול כשעברו את הברכיים- נושרות חזרה לרצפה בקול ענות חלושה כשהיא מוצאת שבלתי אפשרי לקדם אותן במעלה הירכיים.

 

ונתחיל, כרגיל, דווקא עם הזוועות מנקרות העיניים:

 

לכאורה, מה הבעיה? הבחורה לבושה בטוב טעם, בלי הדפסי בד מזעזעים ובלי פריטי לבוש בגזרות מהגהנום.
אבל תסתכלו טוב ושימו לב איך מתקבלת האשליה האופטית שחלק הגוף העליון הבהיר והבולט ,מרחף לו בעדנה בחלל , מנסה להתעלם במופגן מזוג הרגליים המושחרות שם למטה. טעות קלאסית של נשים שמנות שמנסות להדגיש את החלקים שמוצאים חן בעיניהן על חשבון הזנחה פושעת של החלקים שהיו תורמות בכיף לשנואי נפשן. אבל מה לעשות אחותי? גם אם את לא מתה על הרגליים שלך, הן שם! וכמו במציאות- כשנוטים להתעלם מהבעיה כאילו היא לא קיימת, רק מחריפים אותה ואת נוכחותה.

והנה דוגמא נוספת, רק כדי להבהיר לכן את חומרת העניין-

 

 הלוק המחריד הבא-

 

 

התמונה מדברת בעד עצמה...

בבקשה אל תגידו לי שיש מי שחושב שהיריעה הזאת נראית עליה טוב!

עיקר הבעיה היא הבלוק הלבן הנוראי שמכסה כל חלקה טובה. שימו לב נשים שמנות יקרות! בעין הזאת רואים אתכן רוב יצרני הבגדים בישראל למידות גדולות! כעל אובייקט שיש לכסות , וכל המרבה בבד הרי זה משובח.

התוצר של אפיק החשיבה הזה הינו הפרובלמה הנ"ל שעיניכן שוזפות. אם אין גזרה, אם אין חשיבה עיצובית על הטקסטיל, אם אין חשיבה בכלל, למעט הגיגים נעלים על תזרים מזומנים, ככה זה נראה.

 

או במילים אחרות-

ממש לא!!!

 

נשימה עמוקה ועוברים לצד החיובי של המתרס:

 

 

מה גורם ללוק הזה לעבוד? ראשית כל שילוב צבעים נהדר- אין קונטרס עז בין העליונית למכנס, יש רציפות שכל כך חיונית לעגולה. אם החולצה בתמונה הייתה בהירה, או אם המכנסיים היו צעקניות, המראה הזה היה יוצא הרבה פחות מוצלח.

החולצה לא מתכחשת לקיומן של הרגליים, היא נותנת מענה גם להן תוך שהיא מדגישה את קו המותן. כמו כן המחשוף מאוד נכון, הווה אומר עמוק ,אבל לא מדי.

אלמנט קריטי נוסף- המכנסיים חייבות להיות בגזרה צמודה, בשום פנים ואופן לא מכנסיים ישרות! רק כאלו שנצמדות לרגל לכל אורכה יביאו לתוצאה מיטבית, אל תוסיפו רוחב לקו הקונטור שלכן באזורים בהם הוא פועל לטובתכן!

ונקודה אחרונה- נעליים ומכנס/גרביון באותו הצבע (כאן בתמונה שחור ושחור) מוסיפים אורך ללובשת.

 

ועוד אחת באותו ראש, הפעם על מליסה מקארת'י המעלפת-

 

 

מליסה הכניסה ג'קט מרענן בגזרה גבוהה ותסרוקת פאנקיסטית לעסק ויצא בועט וצעיר

 

 הלוק המצטיין הבא-

 

 

הרבה נשים שמנות, לימד אותי הניסיון, מסרבות בתוקף לגלות את הרגליים שלהן. אבל גם אם אין לך את הרגליים של קארה דלווין, יש סיכוי טוב מאוד שיש לך רגליים נהדרות שראויות לחשיפה.

לא ברור לי למה עולם העיצוב למידות הגדולות מתמקד דווקא בחזה כנקודת הציון הבולטת (תרתי משמע),שיש להדגיש בהופעה של המתלבשת השמנה. לנשים מלאות רבות אין חזה שופע, על אף שיש להן ישבן רחב, או בטן עגולה.

בהרבה מקרים, הרגליים שלך יכולות להיות כוכבות הערב ,אם רק תועילי בטובך להתאים להן חצאית קצרה. הדוגמנית שלנו נראית כאן מוצלחת עשרות מונים ביחס להופעתה בשמלה הלבנה הגועלית שתי תמונות למעלה.

הסוד הוא חלוקה נכונה- קו מותניים מודגש שלאחריו השמלה נפתחת לגזרת A,  שרוולים צמודים שעוצרים בקו המותן ונותנים לו חיזוק נוסף, וחצאית קצרה, שחושפת רגליים חטובות שיש להתגאות בהן.

 

דוגמא מוצלחת נוספת שמדגימה את העקרונות הללו-

 

 

ממש כן!!!!

 

 

 

ניהלתי היום שיחה מאוד מחכימה ונעימה עם בעלת עסק שאני מוכרת דרכה את החולצות. היא אישה לא צעירה ובנוסף לכך גם חרדית. באיזשהו מקום ציפיתי שתהייה השופטת המחמירה ביותר של החולצות עד כה. הרי אם בעלי עסקים חילוניים מתקשים מאוד עם התפיסה שאני מנסה להנחיל- שנשים שמנות צריכות להתלבש בהתאם למבנה גופן- מה תגיד אישה חרדית שלכאורה התפיסה שלה מנחה להסתיר את גוף האישה גם במקרה והיא חתיכה לא נורמלית כמו בר רפאלי??

הופתעתי לשמוע עד כמה היא תמימת דעים איתי.

המתנה הכי חשובה שהרווחתי מהמפגש איתה, היא סיקור שנתנה לי על השקפת העולם של האישה השמנה ביחס לחווית הקניה שלה.

היא תארה לי מצב עגום ביותר:

הלקוחה השמנה תקנה ברוב המקרים על פי שני נתונים מנחים-

1) לקנות מעט

2) לקנות עונתי

הסיבה היא האמונה שלה בכך שתרזה. היום, כשניתוח הצרת קיבה נגיש מתמיד, הרזון החלומי נמצא בהישג יד והקונה חושבת שבגדים במידתה הנוכחית הם לא השקעה נבונה.

מכאן יוצא שאישה שמנה לרוב לא תרצה 'להלביש את עצמה' יפה. היא לא רוצה לתת לעצמה פרס על מידות גופה. לעיתים היא מגיעה עד לכדי הזנחה שמביאה לאי שביעות רצון עצמית ובעקבותיה אכילה נוספת ,במין מעגל קסמים עצוב.

בעלת החנות סיפרה לי שלא אחת מגיעות לקוחות שמסרבות למדוד פריטי לבוש מול המראה. יש לה מס' לקוחות שמורידות את הבגד מהקולב, משלמות והולכות הביתה. העיקר לא למדוד ולהיאלץ להסתכל בהשתקפות הראי.

נקודה חשובה נוספת- לטענתה של בעלת העסק, כמעט כל הנשים המלאות/שמנות מגיעות למשקלן הגבוה לאחר ההריון. כפועל יוצא מכך, רוב השומן מתרכז באזור הבטן ,ומדובר במבנה הגוף האגסי.

לקוחה שמנה תגיע לחנות בגדים ותקנה פריט לבוש רק במידה ויש פריט משלים שמתאים לו (נניח חולצה ורודה עם פרחים ירוקים+ חצאית ירוקה) ,גם כאן משתי סיבות-

1) אין לה מה לחפש בחוץ- כלומר, היא מבסוטה שמצאה חולצה שמוצאת חן בעיניה, אבל אם החולצה הזאת לא תתאים למכנס או חצאית שמצויים בחנות היא תוותר על הקניה. הרי איפה היא תלך לחפש חלק תחתון תואם? אין לה אופציות! בחורה רזה יוצאת מזארה עם חצאית ונכנסת לקסטרו לקנות עליונית. בחורה שמנה נכנסת לבוטיק ייעודי ,מוצאת חצאית כלבבה,לא מוצאת חולצה תואמת, נזכרת שהבוטיק השני שוכן קילומטרים רבים ממקום הימצאה ומוותרת.

2) אין לה כוח. לא בא לה על שופינג, שופינג מבחינתה זו משימת אקסטרים יותר מהנאה ספונטנית-

כי מסתבר לי שלמרבית הזוועה, מוכרות בחנויות 'רגילות' (H and M, קסטרו ושות') מרשות לעצמן להתעמר בקונה השמנה. במתק שפתיים ובחיוך מעושה הן  מנפנפות אותה החוצה בתירוץ ש"אין לך מה לחפש פה, זה לא בשבילך", או אם כבר מצאה פריט במידתה ומבקשת לראות עוד הן מסננות "תגידי תודה שזה עולה עלייך!"

 

גועל נפש! 

 

נכון, ליצור קהל לקוחות ששלם עם מבנה גופו ,שמעוניין להחמיא למבנה גופו, נשמע כמו משימה בלתי אפשרית, אבל אני לא מוכנה לוותר. מילא אם המצב הנוכחי היה מיטיב עם הנשים השמנות ,אבל לא רק שהוא לא מיטיב, הוא אפילו מזיק.



אז אני הולכת להילחם עליכן חזק!

 

 

וכדי לסיים בטעם טוב, אני מעוניינת להציג בפניכם את הבלוגרית הבריטית התותחית ,שרלוט בת ה-23.

שרלוט, בחורה עגולה (כן, זהו קלוז'ר מתוחכם לטיפוסית העגולה שהצגתי בתחילת הפוסט) ,היא מעצבת אופנה צעירה בוגרת אקדמיה לעיצוב, שבפרוייקט הגמר שלה החליטה להתמקצע בקולקציית מידות גדולות. היא בעלת חיבה עזה לאופנה וצילום, ומשלבת בין שני תחביביה במופת של סטייל בבלוג שלה:

http://www.apple-charlotte.com/

 

בבלוג תוכלו להתרשם מקולקציית הגמר האמורה, אבל אני דווקא מעוניינת להביא בפניכם תמונות שלה, הממחישות את טעמה המשובח ואת החוש הנדיר שהיא ניחנה בו, למצוא בעבור עצמה מגוון מראות מחמיאים:

 

זהו בינתיים:-)

נשיקות

לירון