צעד קטן צעד גדול- צעדים ראשונים

למרות שנדמה כאילו הכותרת לקוחה מבלוג של אם טרייה, זה ממש לא הכיוון :-)
אפשר להגיד שבימים אלו ממש, אני מרגישה את עצמי צועדת במשעולי "החיים-האמיתיים-!-מה-חשבת-לעצמך-?-שזה- דיסני -פה-??!", וזה בהחלט מזכיר בהרבה מובנים בייבי סטפס.. ואולי אפילו טוב לבחון את הקורות אותי באור הזה; כמו שאימא ואבא הם הסאקרים  הכי גדולים בעולם של התינוק שלהם ,מצלמים בהיסטריה כל התקדמות מזערית שבמזערית ("משה!!!הוא הולךךךךךך בוא תראה!!!!! אוי שיט!! הוא נפל! קדימה פיציק, תלך עוד פעם אחת!!בשביל אבא ובשביל התיעוד באייפון"), מעודדים כאוהדי כדורגל שרופים כל גרעפס ומדווחים בהתרגשות לסבא וסבתא ש"הוא הצליח להחזיק את הראש 3 דק' רצוף!!! משה עמד עם שעון!", ככה גם אני צריכה להרגיש ולהפגין התלהבות עצומה על כל פיפס קטן שעמד לי כוחי לכבוש.
חיזוקים חיובים ואמונה בעצמך ובחזון שלך ,שקולים לאמונה של זוג הורים בהצלחת היצור הקטן וחסר הישע שהביאו לעולם לעמוד על הרגליים באופן עצמאי.

עברו כבר שנתיים מאז שסיימתי את התואר שלי באופנה וצורפות ב"בצלאל", ואני לא יודעת איך פתאום, במין גל הדף אדיר, התפוצץ הרצון שלי לפתח קו עצמאי תחת הכותרת: הלבשה לנשים שמנות. כבר מזמן מזמן ידעתי שזה בדיוק מה שאני רוצה לעשות בידע האקדמי שרכשתי, אבל החששות כרסמו בי בפה מלא. בינינו- אני ממש מעריצה אנשים שבנו את עצמם מאפס, כמה תעצומות נפש דורשת המשימה הזאת...

בתור התחלה, בעצה טובה וחכמה של חברה טובה וחכמה, הלכתי לחפש חנות הלבשה שמשרתת את קהל היעד שלי. התחלתי לעבוד בחנות שכזאת לפני ימים ספורים ואני כבר מרגישה כמויות אדירות של אינפורמציה נוחתות לחיקי מכל הכיוונים. 

מסקנות חותכות וברורות שנאספו עד כה:

1) הלקוחות לא אוהבות חולצות שמסתיימות בקו הבטן. רובן המוחלט יקנו טוניקה/ חולצה עם סיומת ארוכה. הן לא מרוצות במידה והחלק התחתון של הבטן שלהן לא מכוסה, והן לא מרגישות בנוח במידה והחלק העליון של המכנס גלוי (אזור המפשעה)

2) כל רכישה של פריט לבוש מתחילה ונגמרת באיך שהלקוח תופס את עצמו. זו תובנה משותפת לכל בני המין האנושי,  אולם לצערי הרב מאוד, תפיסת הגוף של נשים שמנות היא ביקורתית ,ואף אעז לומר שגויה, משל כלל האוכלוסייה (ושלא באשמתן!! ככה ירגיש כל אדם שיפעילו נגדו תעמולה פוגענית ,מבדלת ומזלזלת). הגיעו לחנות המוני נשים בעלות סוגים שונים של מבני גוף מלאים ושמנים, אבל רובן רצו רק דבר אחד (או יותר נכון כמה דברים שמתנקזים לאותה אמירה)- רחוק מהגוף, מטשטש,מכסה. לדעתי, בדורות האחרונים כל כך הורגלנו כולנו לתפיסה שרזה זה יפה, בריא ונכון ושמן הוא גס, דוחה ומעיד על חולשה, עד שהנשים השמנות עצמן (!) דואגות לכסות כל טפח וטפחיים כדי לא לפגוע חלילה ברגשות הציבור 'הדקיק והמעודן'.

3) גילן של הקונות בחנות נע בין 35 ל-80, ממוצע גילאי הקונות הוא פחות או יותר 55, מה שאומר גלי-חום שמביא איתו גיל המעבר. בגדים שתפורים מבדים כבדים ומסורבלים יתקבלו ב BIG NO NO , קולקציה רלוונטית לקהל היעד תהיה חייבת להכיל אלמנטים מאווררים כגון מחשופים נוחים, בדי-רשת בצפיפות שונה, שרוולים קצרים ועוד.

4) כבר כתבתי בפוסט הקודם על הדוגמאות המודפסות והמזעזעות שמעטרות שלל פרטי לבוש ברשתות ההלבשה לנשים מלאות ושמנות. אני חייבת לציין שהופתעתי מאוד לטובה מכמה פריטים שנתקלתי בהם (בעיקר מהמוני סוגים של מכנסיים משובחים ומחמיאים, בלי קשקושים וניטים ,תודה לאל!) ,אבל עדין- דרך ארוכה לפנינו. הלקוחות הפגינו סוג זה או אחר של מורת רוח ממחסור בפריטים סולידיים יותר. 

חשוב לי להגיד שבכלל לא קל לי לכתוב "שמנה" בריש-גלי, וכשאני מציגה את המסקנות שלי מהימים האחרונים בחנות זה בכלל מרגיש כמו מחקר אנתרופולוגי ומתנשא. אבל אני יודעת בדיוק מה מניע אותי- המחדל הנוכחי בתחום הלבשת נשים שמנות והרצון להביא בו לשינוי אמיתי. ואם קשה לי להגיד שמנה, הרי זה רק בגלל שהסביבה בה גדלתי (ובמקרה הזה "הסביבה" הינה החברה המערבית בכללותה) הכתיבה לי לחשוב ש"דובה", "שמנה", "פרה", "שמנדוזה" הן קללות פוגעניות שיש להיעלב מהן ,ושאם איתרע מזלך ואת בחורה שמנה אזי תאכלי מרורים מגיל הגן ועד הקבר (או לחילופין עד שתחליטי לשים זין על כולם ולאהוב כל אחד ואחד ממשמני גופך).

אז תרגול קטן ואחרון להיום: שמנה, שמנה ,שמנה, שמנה,שמנה, שמנה, שמנה, שמנה, שמנה, שמנה, שמנה.