שמנה- מאידאל יופי למילת גנאי, חלק ג'

וואוו, תראו אותי- כבר חלק ג' בסדרת הפוסטים שלי על גלגוליה של האישה השמנה בראי ההיסטוריה, אני מרגישה כל כך אקדמאית!
במהלך המחקר לא הגעתי לתובנות אליהן חשבתי שאגיע. היה לי הרבה יותר נוח לעמוד כאן היום ולצווח במגאפון דמיוני (כבר אין יותר מגפונים, האדם האחרון שראיתיו משתמש באחד היה יוסי, רכז הקייטנה של "נופש וגיל", אי-אז בשלהי שנות ה90):
"מקפחים את השמנות!!! בגלל שהן שמנות!!! השמנות דורשות נקמה!!! השמנות לשלטון!!!" , כך אולי הייתי מתחברת לרוח-המצב הנוכחית השורה בעולם השמנות- ניכר שהן מחפשות לתבוע את עלבונן ולסגור חשבון ארוך שנים עם הממסד - על ההשפלות שספגו, על הנידוי שלהן מדפי הכרומו המנצנצים של המגזינים, על הדיאטות האינסופיות שלא הביאו לשום שינוי זולת השינוי לרעה במצב החשבון בבנק ועוד ועוד. אלא ש...
כפי שלמדתי בחודש האחרון, האישה עברה אבולוציה מדוקדקת. לא לחינם נהפכו מודלי היופי לאנורקטיים. אני כ-מ-ו-ב-ן לא מצדיקה את הרזון החולני מצד אחד או את ההשפלה והנידוי שספגו השמנות מהצד האחר, אבל כן הצלחתי להבין למה נעלמו השדיים ולמה התכווץ האגן- נשים חיפשו חופש בקדחתנות בלתי נלאית. כשכובלים את ידייך וזורקים אותך לחדר צר וחשוך בתוספת הפקודה: "כאן תישארי וזהו מקומך!" בוודאי שתנסי לקרוע מעלייך את הכבלים ולפרוץ את הדלת למציאות אחרת. הנשים תלשו מעליהן את סממני הפוריות ששעבדו אותן  לאורך ההיסטוריה בניסיון להטיח בפני שוביהן- עיזבו אותי במנוחה! תנו לי להיות בנאדם בפני עצמי ,בלי קשר ליכולת ההולדה שלי!". רק אחר כך הגיעו הכפייה והשעבוד- השובים הנצחיים- והחילו על הנשים את הרזון המהפכני כשיטת דיכוי לכל דבר ועניין, וזה כבר סיפור אחר. סיפור עצוב והרסני.

ובחזרה לעניינינו, נפתח בתהייה- האם גברים נמשכים רק לנשים רזות?

אם נשפוט על סמך הקמפיינים הפרסומיים אז התשובה הוודאית היא כן:

הצילומים האיקוניים של קייט מוס לקלווין קליין

הפרסומות משדרות שלא זו בלבד שגברים נמשכים לנשים רזות, הרזות גם נהנות יותר- הן שופעות שמחת חיים ושגרת היום שלהן כוללת אך ורק כיף טהור: מסיבות, חוף ים, חבר'ה ,אושר תמידי.

ועכשיו, תנו עיניכם בקמפיינים (המעטים) שכוללים בתוכם שמנים ושמנות או שפונים לשמנים ושמנות:



הרזים מלמעלה מאושרים מעצם החיים, בניגוד לשמנות שהפרסומות מקפידות לחבר להן אוכל, כדי שנבין מהו הגורם הבלעדי שמעלה חיוך על שפתותיהן

פרסומת לרשת "אפריל". אסתי גינזבורג נבחרה להציג בפרסומת בגלל שקיבלה אין ספור הערות על המשקל הגבוה שלה ביחס למשקל הרצוי לדוגמנית. אסתי אוכלת בחייתיות לכל אורך הפרסומת, כשלבסוף מפציע הסלוגן: "יופי זה עניין של ביטחון עצמי". מיותר לציין שאסתי רזה מאוד, וזה ניכר בכל פריים ופריים

אישה שמנה יכולה להיות מאושרת רק אם היא אוחזת דבר מאכל

בפרסומת הידועה ל GO DADY , בר רפאלי מוצגת באותו פריים עם גבר שמן (ובנוסף-לא אטרקטיבי בעליל) שבא לסמן את הקצה השני של הסקאלה עליה ממוקמת בר היפהפיה והרזה. מאוחר יותר הם גם מתמזמזים בלהט. המפרסם נקט בפוליטיקלי קורקטיות  בסלוגן המלווה את הפרסומת- "כשסקסי פוגש חכם, העסק הקטן שלכם ישחק אותה" (אה, אז הביאו אותו בגלל שהוא חכם, למה לא אמרתם קודם?)

פרסומת למכון כושר ייעודי לאנשים שמנים. ממש עושה חשק להגיע

פרסומת ל YES. האישה השמנה היחידה בפרסומת אוחזת כמובן בשקית צ'יפס. ג'וליה לואי דרייפוס הרזה מלטפת לה את הבטן תוך ברכת מזל טוב לרגל ההיריון. תזכורת לקשר הישן מהתקופה הפגאנית בין אישה שמנה לפוריות, בהבדל אחד בולט- פעם זו הייתה ברכה והיום זו עילה לבדיחה

כשהמפרסם מייעד את הקמפיין שלו לנשים שמנות (נניח חברת הלבשה למידות גדולות) הוא ינקט בסלסולי לשון מתיפייפים: 

"המוצר שאני מפרסם מיועד לנשים אמיתיות/ למלאה במקומות הנכונים/לגדולות מהחיים/ לבנות שיש אצלן מה לתפוס, והעיקר- יופי זה עניין של ביטחון עצמי אחותי, אז תלעיטי את עצמך באוכל כמו שאת אוהבת (יש עוד דברים שאת אוהבת? מה,לא על האוכל לבדו יקום ויפול האושר שלך?), תעלי חיוך של מיליון דולר ותצאי לכבוש את העולם עטויה במוצר שלי."

אבל בכל הזדמנות אחרת מאיינים (מהמילה אין) את השמנים, וגרוע מכך- משתמשים בהם כפלטפורמה לבדיחה על חשבונם בלבד. באופן מוזר ביותר (שמאוד משמח את אנשי השיווק) הנשים השמנות משתפות פעולה עם שיטות המכירה הנלוזות של המפרסמים השונים ונעלבות נורא אם פשוט קוראים לילד בשמו-שמנה. הן יעדיפו את ה"נשים האמיתיות" הלא ראלי(נשים במידה 36 הן אמיתיות פחות? סוג של הולוגרמה?) או את ה"מלאה במקומות הנכונים" המתחנף.

באף פרסומת לא תראו אנשים שמנים מושכים אליהם בסקסיות נוטפת אנשים אחרים. נכון, גם חברות למידות גדולות מבינות שסקס מוכר, אבל ברוב המוחלט של המקרים, הפרזנטוריות שלהן הינן נשים רזות ולכן אני לא מחשיבה אותן כ'שמנות סקסיות'. לצורך העניין- נועה תשבי הייתה עד לא מזמן הפרזנטורית של "מתאים לי" והיא נראית כך:



 והפרזנטורית של "עונות" הייתה מרינה מקסימיליאן בלומין שנראית כך:

הן אומנם לא במידה 34-36, כפי שנדרש מהדוגמניות של "קסטרו" ו"רנואר" ,אבל הן לכל היותר במידה 38-40. שמנות הן לא.
והשאלה עדיין בעינה עומדת-
הרזון הוא-הוא סוד המשיכה הנשית? האם הפרסומות משקפות נכוחה את המציאות? האם רזות נהנות יותר? האם נגזר גורלן של השמנות להיות מאושרות רק בחברת נתח מאכל הראוי להתכבד בו?
התשובה לשאלות האלו היא פשוטה וחד משמעית- לא.
במחקר שערכה ד"ר אביגיל מור, פסיכולוגית קלינית וראש החוג למגדר במכללה האקדמית "תל-חי", עולה כי אישה מלאה נתפסת כלא פחות סקסית מזו הרזה. למעשה, ההבדלים אפילו נטו מעט לטובת המלאה, אשר נתפסה בעיני 80.2 אחוז מהגברים כסקסית לעומת 73.4 אחוז שהעדיפו את הרזה.
יתרה מזאת, תסתכלו מסביבכן, האם כל חברותיכן המחוזרות או השרויות בזוגיות הן במידה 38 ומטה? ודאי שלא.
גברים שונים נמשכים לנשים שונות, המנעד הוא רחב וגדול, והדקיקות שמבנינו מושכות חלק מהגברים בעוד החלק האחר מוצא את עצמו נוהה אחר נשים במשקל ממוצע, נשים מלאות ונשים שמנות.
אם ככה, למה גברים משתפים פעולה עם שטיפת המוח התקשורתית? למה רבים הם הגברים,בתווך גילאים רחב, שמוצאים לנכון להסתלבט על נשים שמנות במקום לחזר אחריהן?

אם המשיכה לנשים עסיסיות היא טבעית, נפוצה יחסית ואף שלטה לאורך רוב התקופות ההיסטוריות, למה זה בכלל הפך לאישיו? מה גורם לזכרים של היום להסתיר את העדפותיהם הכנות? "למרבה הצער, גברים עדיין מתייחסים לאישה כאל חפץ", מסבירה ד"ר מור, "זה נובע מכך שמחנכים אותם להיות תחרותיים, והתחרות מתבטאת בעיקר בחומריות. אם האישה שלי היא חפץ 'לא מספיק שווה' לפי הסטנדרטים החברתיים, גם אני לא מספיק שווה. אם גברים מתביישים, זה בדרך כלל כתוצאה מכך שהם הפנימו את הסטנדרטים החברתיים המעוותים האלה, וגם כי אין להם ביטחון עצמי מספיק חזק לעמוד מול העולם ולהצהיר: זו ההעדפה שלי". 

אם כן, הבנו שאנשים בוגרים, גברים ונשים כאחד, מושפעים מהמסר שמועבר אליהם בפרסומות. אלו טורחות להציג מחז שווא לפיו בחורות רזות וחטובות נהנות מחיזורים ומימים עמוסים לעייפה בכיף ובילויים. השמנות לעומתן ,אליבא דפרסומות,מוצאות מזור ועניין רק כשהן נוגסות במאכל טעים. כמובן שאין מה לדבר על מחזר חתיך בקרבתן. 

נשים שמושפעות מפרסומות -מרעיבות את עצמן מתוך מחשבה שרזון קיצוני יגאל אותן מבדידותן, חברתית וזוגית, ובעצם קיומן בתוך מעטה גוף רזה מובטח להן האושר המיוחל שלעולם לא יתגשם אם יהיו שמנמנות.

גברים מושפעים מפרסומות-אולי נוטים להימשך לנשים מלאות ושמנות, אך לעולם לא יצאו מ"ארון הרזון" ויתוודו על העדפתם. זאת מתוך פחד שיזלזלו בהם ויראו בבחירתם חולשה שהופכת אותם לשווים פחות. ההדחקה הזאת יוצרת גברים ממורמרים שייתכן ואפילו יבגדו בנשים הרזות שלהן עם מושא תשוקתם הדשנה, אך לעולם לא יכריזו עליה בריש גלי. 

ותחשבו על הדבר המבהיל הבא- אם אנשים מבוגרים, שקולים ונבונים, נכנעים למסע השיכנוע הדורסני של הפרסומות, מה לגבי ילדים?

לילד אין מסננת מחשבות מפותחת כשל אדם בוגר, הוא בולע את מה שמגישים לו. הבה נעיף מבט בייצוגים של שמנים ושמנות בסרטי דיסני:

מלכת הלבבות מתוך "אליס בארץ הפלאות"

הסולטן מתוך "אלאדין"

אורסולה המכשפה מתוך "בת הים הקטנה"

הפיות מתוך "היפהפיה הנרדמת"

גאס מתוך "סינדרלה"

פיל המאמן של הרקולס מתוך "הרקולס"

לוציפר מתוך "סינדרלה"

אם איתרע מזלך, ואתה שמן ומופיע בסרט של דיסני, חובה עלייך להיקלע לאחד משני סוגי הטייפקאסט הבאים:

1) אתה רשע ערל לב שמתנכל לעלמת החן החתיכה או לבחיר ליבה החטוב או לשניהם ביחד. אתה מונע מדחף לא ברור לחרב לכולם את היום ,באופן ספציפי, ואת החיים ,באופן כללי.

2) אתה שלומיאל טוב לב, הסייד קיק של הגיבור/ה המצודד/ת. עלייך לספק את הצד הקומי בעלילה ולהביא את מושא הסרט לקתרזיס המיוחל (ניצחון/חתונה/איחוד מרגש) וכותרות הסיום שלאחריו.

יש לציין מקרה משמח שאירע לאחרונה באולפני 'דיסני'- הם אשכרה הוציאו תחת ידיהם דמות שמנמונת (שמנה ממש היא לא, ניחא)אינטיליגנטית וחמודה- פיה בשם מרי. לקח להם 90 שנה לאייר ייצוג שמן שהוא לא גרוטסקי, אבל מי סופר:

מרי (שמזכירה מעט את אדל), מופיעה באחד מסרטי קולקציית הפיות של 'דיסני' בשם "סוד הכנפיים".

מרי היא פיה אחראית המבצעת את עבודתה כהלכה ובנוסף-יש לה חוש הומור. היא לא מרושעת וממש לא טיפשה, יחד עם זאת, ניכר שהיא מבוגרת יותר מטינקרבל וחבר מרעיה ועל כן "בטוח" יותר להשמין דווקא אותה ולא את אחת החברות הצעירות-יפות-סקסיות שסובבות את טינק. כמובן שגם שמנות יכולות להיות צעירות-יפות-סקסיות, אבל לדיסני ככל הנראה לוקח זמן להשלים עם המציאות...

מרי מופיעה כ-3 דקות בזמן מצטבר, מתוך שעה+  שאורך הסרט, ונכון שזה לא הרבה זמן אבל זה גם משהו. עובדה משמחת נוספת- הכנפיים הזעירות של מרי נושאות אותה באותה קלילות שבה הן נושאות את טינקרבל. למרבה המזל דיסני בחרו שלא להתבדח על משקלה של מרי ולהעניק לה כנפיים מגושמות או יכולת תעופה לקויה.  

ומענין לעניין, תחום נוסף שקרוב לעולמם של הילדים- תחפושות. כל שנה בפורים הילדים שלכם מעלעלים בהתרגשות בחוברת התחפושות שמצורפת בחינם לעיתונים. החוברת, שכוללת עשרות על עשרות של ילדים מחופשים, לא מציגה באף שלב ילד שמן עוטה את כובע הפיראט, או ילדה שמנה לבושה באדרת נסיכית. הכבוד הזה שמור רק לילדים רזים

מאידך גיסא, בסופה של אותה חוברת מצוי מגוון מצומצם יחסית של תחפושות אלטרנטיביות ומגוכחות למתחפשים האמיצים ,תחת הטייטל "תחפושות משוגעות ומצחיקות". אתם מנחשים כבר מהו המכנה המשותף של רובן?

עצם העובדה שאתה שמן ,מבהירה החוברת, היא מגוכחת ומצחיקה. אנחנו אולי נוסיף אלמנטים שיעצימו את הבדיחה; כגון כלב שתחוב בישבנה של הבעלים התרה אחריו במצוקה, אבל גם השומן לבדו הוא עילה לבדיחה- בחורה שמנה בבגדי בלרינה זה פשוט הורס מצחוק. 

הסקר האחרון של Girlguiding UK בבריטניה,הראה כי כבר מגיל 7 ילדות מאמינות שיש קשר בין רזון ובין אושר.

בסקר שנעשה באוניברסיטת קורנל נמצא כי 90% מהסטודנטים, בנים ובנות כאחד, מעוניינים לרזות.

הרצון של הנסקרים לרזות לא היה תלוי במשקל שלהם. גם בעלי משקל נכון וגם חלק מהרזים (ובעיקר הרזות) הביעו עניין לרזות. בממוצע רצו הנסקרים להשיל מעצמם כ- 4 ק"ג.

במחקר אחר, מקונטיקט, בו עקבו אחרי מנהגי הדיאטה וההרזיה אצל בני נוער במשך 10 השנים האחרונות, נמצאה עליה ניכרת בניסיונות ההרזיה. העליה הגבוהה ביותר נראתה אצל הבנות הלבנות ואילו הנמוכה ביותר אצל הבנות השחורות. לדעתי יש קשר ישיר בין אחוזי הניראות הגבוהים של נשים לבנות ברחבי המדיה, ביחס לאחוזי הניראות הנמוכים של מקבילותיהן השחורות.
גם בישראל ,מהרוב המוחץ של שלטי הפרסומת נשקפים אלינו אנשים בהירי עור ושיער.
הם תמיד-תמיד רזים:

מתוך פרסומת לפרוייקט מגורים

מתוך פרסומת לבנק

מתוך פרסומת למוסד אקדמי

איך מסכמים את החודש ומשהו האחרונים? 
למדתי המון, זה בטוח. הבהרתי לעצמי באופן חד משמעי שההדרה של אנשים שמנים היא מתוכננת ומובנה היטב בתרבות המערבית נכון למאה ה-21. רזה הוא לא מוצלח יותר משמן, אין היגיון בסלידה מהשמנה, הרי בימים עברו היא נחשבה לנחשקת ורצויה. הסיבה שאנחנו מתעקשים כל כך להיות רזים(גם אם מבנה גופנו לא נועד לכך) היא שטיפת מוח רציפה ועקבית במשך שנים על שנים. מכל מקום ניבטים אלינו רזים מוצלחים ומאושרים,אבל כמובן שרזון איננו המפתח לסוד האושר.
חילחלה אצלי סופית ההבנה שהון ושילטון מנתבים אותנו כמו עדר כבשים לקנות מוצרי הרזיה, לרכוש חטיפי בריאות, להשקיע את מירב זמננו וכספנו במכוני כושר ועדיין- תמיד לרצות עוד, תמיד להיות לא מסופקים- אני רזה, אבל אני יכול להיות רזה עוד יותר. ואם אני כבר ממש ממש רזה? אז אני צריך לשמר את הרזון הקיצוני שלי. תהליך ההרזיה ושימור הרזון עולים כסף רב. ההתעמקות בתהליכים אלו גוזלת זמן יקר וריכוז שלולא קיומו של מפעל הרזון היינו מפנים החוצה בכדי לחולל שינויים חברתיים וכלכליים. מלמדים אותנו להסתכל על אנשים שמנים כמו על תמרורי אזהרה. כשאדם שעומל על הרזון שלו מסתכל על אדם שמן הוא נבהל- הוא רואה את עצמו אם לא ישמור ויישמר. זאת הסיבה המרכזית בגינה רוב הציבור מזלזל במראה גוף שמן ומתעב אותו (כולל השמנים עצמם). 

ומה איתנו?
מי שרוצה לחיות על פי רצונו החופשי ,על פי בחירותיו הבלעדיות ,על פי אהבה למראהו החיצוני, צריך להתחיל את השינוי מבפנים, אין דרך אחרת. עם ההבנה מגיעה ההשלמה.
מקווה שבעקבות סדרת המאמרים שלי הבנתם את האבולוציה של האישה השמנה- שבכלל התחילה כאלילה נערצת ולא תיארה לעצמה איפה תסיים 20,000 שנים מאוחר יותר.
מקווה שקרבתי כמה מכם להשלמה עם הגוף שלכם.
מקווה שנהנתם לקרוא.

באהבה- לירון