השלום והברכה, אחרי מיליארד שנים שלא נכחתי כאן. מה אגיד ומה אספר, לכתוב בכל שבוע זו משימה קשה מאין כמותה. תמיד אהבתי את דנה ספקטור ועכשיו אני מעריצה אותה, לאור העובדה שיש לה טור אישי ארוך וצפוף בעיתון בכל סוף שבוע (!)
עברתי לירושלים, התמקמתי ,מצאתי מקורות פרנסה יעילים ,והגיע הזמן להתחיל לעבוד על הקולקציה (מסתמן-מיני קולקציה:-) המיוחלת. הרי כל הזמן שיוועתי לסטודיו ואמרתי לעצמי (ולכם) שהנה- עוד קצת ,עוד מעט, יהיה לי סטודיו משלי ואני מתחילה לתקתק אסופת בגדים שתהווה איום על מארק ג'ייקובס; אז נכון לכיום אני אוחזת בסטודיו (שמהווה גם דירת חמד זוגית) ואפילו נשקפים מהחלונות שלו עצי פרי ועצים סתם, ממש כמו שחלמתי אי אז בהיותי רמת-גנית מוקפת כביש ובטון, אז מה לעזאזל מונע ממני להתחיל?
כלום בעצם, וזה בדיוק העניין.
תמיד כשיש על מה לקטר יותר קל (מכאן כנראה הנטייה הדומיננטית שלי לצד הפולני במשפחה). דווקא פתאום כשהכל מוכן, מצוחצח ומחכה רק לי ולעבודת הכפיים שלי,דווקא אז, כשנדמה שכל היוניברס מצווח עליי- "סתמי כבר ויאללה ראבוטה!!!", דווקא אז נגמר החשק.
עכשיו זהו רגע האמת וההוכחה כולה עליי. האמביציה מתחילה להתגנב אט אט החוצה ,בתקווה שלא ישימו לב שהיא נעלמה מהחדר עד שכבר יעמוד באוויר ריח חזק של תסכול.
אז כן, חודש ומשו שאני נלחמת למשוך את האמביציה חזרה פנימה ולהגיד לה בקול מלא שכנוע: "די מותק, תני לזה צ'אנס, את תראי שעוד תעשי חיים משוגעים." וזהו- פתאום התהפכתי והחלטתי שדי- אני נותנת בראש ויהי מה.
הבנתי שלבדי ,בשתי ידיי הגרומות ,לא אוכל להגשים את החלום. כדי שיהיה לי קצת יותר בוער להזיז את עצמי אני צריכה להכניס למשוואה את חומר התדלוק מס' 1 בעולם-
כסף.
כן,כן- אשלם לתדמיתנית, לגזרן, לתופרת, לכל אותם אנשים שמתעסקים באספקטים הטכניים שנואי נפשי, ואילו לי אשאיר את הדובדבן שבקצפת (או בעצם, אם בוחנים את סדר העבודה הכרונולוגי על פריט לבוש- אז האלגוריה הרלוונטית היא-הבסיס הפריך של העוגה)- הרי הוא העיצוב+חיפוש יסודי ומרתק אחר קראפט אתני שישתלב בבגדים וייתן את הטאץ' האישי לו אני מייחלת.
לפיכך, בימים אלו ממש איתרתי תדמיתנית שעושה רושם ממש טוב, ואני עורכת חיפושים קדחתניים אחר הבד האולטימטיבי (טבעי/נושם/לא עבה/לא קמיט/בא במגוון צבעים. כן אני יודעת... בטח מייצרים כאלו רק בכוכב קריפטון, אבל אני אופטימית...)
אני מלקטת בנבכי מוחי הקודח מגוון עצום של טכניקות ואלמנטים אתניים, לדוגמא, להלן שלושה אימג'ים שמצאתי באתר סברובסקי:
ואני בעיקר מריצה הלוך וחזור את כל האינפורמציה הזאת כדי לדלל את המגה-אולטרה-קולקציה הענקית שהייתי רוצה לייצר, לכדי שני פריטים בודדים, שכל הנראה יהיו חולצות.
כמו שהבטחתי חזור והבטח אני מעלה לכאן סקיצות נבחרות מספר הסקיצות שלי, הבגדים בהם תחזו להלן הם לא תוצרים סופיים שאני מעוניינת להוריד כבר לפס הייצור, אלא מגוון רעיונות עיצוביים, שמשקפים את הרוח הגבית של הקולקציה המתפתחת:
מבחינתי חשוב להבין ולהפנים- כשאני מעצבת למידה גדולה יש שלל אלמנטים שעליי להביא בחשבון, ולא הייתי מעבירה אותם בכלל בין האוזניים אם הייתי מעצבת לבחורה סקלטונית-
1) אם בוחנים את המודל הגופני מהיבט צורני גרידא- הרי שגוף שמן הוא הרבה יותר תלת ממדי והרבה פחות שטוח מגוף רזה. כדי "לחטב"עליו בגד צריך לחשוב באופן שונה מאשר על גוף שטוח חזה וישבן.
זו הסיבה שאני לא יכולה לקחת בגד מ"קסטרו" למשל, ולהגדיל אותו עד מידה 50, זה פשוט לא יראה טוב. גוף שמן צריך התייחסות נישתית משלו. בדוגמאות הנ"ל אפשר לראות שחיפשתי חיתוכים והדפסים שיסייעו לי לצאת מנקודת המוצא ה'שמנה' וה'רכה' לכדי 'חיטוב' ו'חדות'. אני לא מנסה חלילה להעלים את נתוני הלובשת אלא לתת להם את הבמה הראויה.
2) אולי הדבר הבא רלוונטי רק לבנות ה50 פלוס מולן עבדתי בחנות המידות הגדולות לא מזמן, או שמא הוא כולל גם בחורות שמנות וצעירות; בדים נושמים ואווריריים הם קריטיים ,בדים טבעיים ולא סינתטיים עדיפים אף יותר. זאת משום שהלקוחות ששירתי התאוננו באוזניי שוב ושוב על תחושת המחנק שמלווה אותן כל אימת שהן חונטות עצמן בבגד עבה וסינתטי. עדיף ליצור בגד קליל שניתן יהיה ללבוש עליו עליונית חמה ,מאשר עליונית חמה גרידא, איתה נגזר עלייך להיתקע מתחילת היום ועד סופו (והדבר רלוונטי לדעתי במיוחד בישראל, הלא-ממש-קרה-בעליל).
והנה הגענו לפינה המרגשת והסוחפת בדהרה-
ממש כן וממש לא!!!
והיום נטפל, או שמא ניטפל, למשולשת:
המשולשת היא סקסית למדי, בוטילישסית אמיתית, היא מצויה בבעיה המטרפת שיש לה מותניים במידה 40 וישבן עסיסי במידה 44 או 46. הצרות מתחילות כשהיא מחליטה לאזן את הפער ע"י כך שהיא עוטה על עצמה מגוון וילונות בחלק העליון:
שנאמר- יופי שושנה!!! ,עכשיו לא רק שטישטשת את גזרתך המשגעת אלא שאת גם נראית יאכנה!
או בשתי מילים- ממש לא!!!
אז מה כן יחמיא לגזרת המשולש שלך? למה שלא תשתמשי בשלד הבניין בו בורכת ,ואת האאוטפיט תבני בעזרתו ולא תצאי נגדו חוצץ:
הכל צריך לעצור במותניים, ואם לא במותניים עצמן, אזי בקו המותניים. מדובר באותה בחורה כמובן, אלא שבשתי התמונות התחתונות היא נראית הרבה יותר צעירה וחטובה. הסיבה היא שבתמונה המוצלחת הראשונה , עוטה המודליסטה חולצה לבנה שתחובה בתוך חצאית שחורה, והיא מעצימה את אפקט החלוקה של הגוף-
חולצה לבנה ובולטת , ש'מוציאה החוצה' את פלג הגוף הצר והמוצלח, ומעפילה ויזואלית על החצאית השחורה. העיניים ממוקדות בחלק העליון בלבד.
בתמונה השנייה, מעיל כחול וסולידי (כבר עונה לטעמי) מחבק בעדנה את הלובשת- האלמנטים העיצוביים שלו מתמקדים באזור החזה (כפתורים וצווארון), שם הוא גם יושב צמוד, נותן את הבמה לפלג הגוף העליון. ואילו החלק התחתון, מקו המותן ומטה, מתרחב בהדרגתיות ולא מנסה לטייח את הישבן והרגליים שמצויות תחתיו.
ממש כן!!!
זהו להפעם- אני מקווה שבפעם הבאה כבר יהיו לי דברים מוחשיים להעלות לכאן:-)
שבת שלום!!!
